מלבי"ם
ויאמר המלך אל צדוק, שב ואמר אליו שגם הוא ישוב וישאר בעיר, ומ"ש הרואה אתה, רצה לומר שלא יהיה נראה כאילו היה זה בפקודתי רק כאילו אתה בעצמך ראית ובחרת כך, למען לא תחשד בעיני אבשלום ועל ידי כך תוכלו לרגל מה שנעשה בעיר ולהודיעני, ועל זה אמר ואחימעץ בנך וכו' עד בוא דבר מעמכם וכו'. וחכמינו זכרונם לברכה פי' מ"ש (פסוק כ"ד) ויעל אביתר היינו שעלה ונסתלק מן הכהונה מפני ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו, וכפי דרכם נראה, שמ"ש ויציקו את ארון האלהים, רצה לומר שהציגו אותו כדי לשאול באורים ותומים שהיה הכהן עומד לפני הארון, ויעל אביתר היינו שעלה אל הארון לשאול, וזה נמשך עד תם כל העם, כי לא נענה, ונשאר הארון עומד, ואז ויאמר המלך לצדוק שהוא ישאל באורים ותומים, והנה המלך נסתפק אם לא נענה מחמת שהוציאו הארון ממקומו או מפני אביתר, ולכן אמר לצדוק ולא לאביתר, וגם א"ל שישיב את הארון, ועתה באר מה ששאל באורים ותומים, שהיתה השאלה אם יצליח ועוד ישוב לירושלים או לא, וזה שכתוב שתשאל אם אמצא חן בעיני ה', זאת תהיה השאלה והשיבני (רצה לומר אז ישיב לי התשובה) כי יראני את הארון ואת נוהו, אבל ואם כה יאמר וישיב לי על ידי האורים ותומים לא חפצתי בך הנני וכו', והיתה התשובה של האורים ותומים, שובה העיר בשלום שאותיות אלה בלטו מן האורים ותומים, ודוד הוציא מזה תשובה כוללת על כל עניניהם, א. שהוא ישוב לביתו שעל זה שאלו, ב. ממ"ש שובה העיר בלשון צווי, דייק שרמזו לו שהכהן ישוב העיר, וזה שכתוב הרואה אתה (רצה לומר הראית על אותיות האפוד) שכתוב בהן אלה המלות שובה העיר בשלום, ולכן שובה כפי שענו האורים ותומים, ואחימעץ וכו':
מצודת דוד
הרואה אתה. אם עצתי נראה בעינך אשר תשוב אל העיר (ועם שגם את אביתר צוה לשוב העירה, היה דבריו לצדוק, על כי מינהו לכהן גדול, מן הראוי היה ליחד אליו הדבור, ולזה הקדימו מעתה לאביתר בכל דבריו):